בראשית דבריי, ברצוני להודיע לכם שזה שאני יושב פה לפניכם ויכול לדבר זה הכל בזכות “רבונו של עולם” ושליחיו הנאמנים: אשתי , ילדיי, חתניי, כלתי והצוות הרפואי של “כללית אשפוז בית” שעושים יומם וליל למעני.

ישנו את הסיפור על האדם שהלך בחול עם הקב”ה וכשהסתכל אחורה ראה מידי פעם שישנם 4 סימני רגליים ומידי פעם רק 2. אבל הוא שם לב שברגעיו הקשיים ביותר היו סימנים של זוג רגליים אחד. הוא פנה בטענה להקב”ה :” למה ברגעים הכי קשים בחייו הוא רואה רק 2 רגליים ולא רואה שריבון העולמים איתו?” ענה לו ריבון העולמים: “טעות בידך, כשאתה רואה רק זוג רגליים אחד – אלה הרגליים שלי, כי אני נושא אותך על כתפיי”

אני, רבותי, יכול להעיד שריבון העולמים לקח אותי על כתפיו כל חיי.

נולדתי בי”ט אדר, זה כנראה לא מקרי, כי גם ככה אני אדם שברוך ה’ שופע חוש הומור ולו הייתי נולד בי”ד אדר, כנראה שלא הייתי מפסיק להצחיק אתכם כל הזמן. זה מזכיר לי שהייתי בניו-יורק , אני מטייל עם אשתי ביום שישי בשדרה ה-13 בבורו-פארק ופתאום אנחנו שומעים התנגשות בין 2 מכוניות. אנחנו מסתובבים אחורה ורואים 2 מכוניות כמו אקורדיון. למרבית הפלא, מאחת המכוניות יוצא רב יהודי ומהמכונית השניה כומר. הם מתחבקים ומתנשקים, שמחים שעל אף התאונה הקשה שקרתה להם – שניהם יצאו בחיים. אומר הכומר לרב: ניצלנו מכזאת תאונה שנינו, אפילו החליפות שלנו לא קרועות, טיפת דם לא יורדת מאיתנו, צריך להודות לבורא עולם, בוא נתפלל! נעמדו שניהם, כל אחד בפינה אחרת והודו לבורא עולם שניצלו מהתאונה. לאחר התפילה אומר הרב לכומר: תראה, מעניין, בקבוק היין שקניתי לקידוש נשאר שלם. יש לי כאן כוסות חד פעמיים-בוא נשתה לחיים. אומר הכומר-בבקשה! הרב מוזג לו כוס ועוד כוס… כשהכומר גומר לשתות את הכוס החמישית הוא אומר לרב: אבל אתה לא שותה?! אומר הרב: נכון, אני מחכה לשוטרים…

ולעינינו, כולכם יודעים שכשיש בר מצוה מקבלים מתנות. גם אני, כשהיה לי בר מצווה קיבלתי מתנות. מאחד קיבלתי כסף,מאחר קיבלתי עט פרקר, מעוד אחד קיבלתי ספר: אנציקלופדיה לים- על תורת הים, מאחר קיבלתי ספר 1200 עמודים שמסביר מדוע כדור הארץ עגול (בסוף כשאתה קורא אותו אתה לא מבין כלום) מאחד קיבלתי מחזורים, מאחד משנה ברורה, ומריבון העולמים קיבלתי ניוון שרירים.

לא ציינתי לכם, נולדתי בבלגיה. בגיל 14 באתי לארץ ללמוד בישיבה תיכונית, יבוא ישראלי ע”י אח של סבתי מצד אבי. יכול להיות שמה שאני מספר לכם כרגע נראה לכם מיותר, לא שייך לעניין, אבל ההיפך הוא הנכון. אני רוצה להראות לכם שריבון העולמים לקח אותי על כתפיו.

כשעליתי לארץ סוכם בין אבי ז”ל לדודו, שהוא דואג לארח אותי לכל השבתות והחופשות מהישיבה. בפורים הראשון שלי בארץ הלכתי עם בנו של הדוד שהיה בערך בגילי לבקר חבר מבלגיה שהתארח אצל אחותו. גיסו השקה אותנו ביינות וליקרים וכמובן שהשתכרנו ונרדמנו אצל החבר. למחרת כשהגענו לדודים בחזרה קיבלתי מהם גט והודיעו לי שבפסח אין לי מה לעשות אצלם. כמובן שבאותו רגע כתבתי להוריי שיש להם בעיה, הבן הגדול שלהם, אין לו איפה להיות בפסח. תבינו, שבאותם השנים לטוס מבלגיה לארץ ובחזרה או להיפך היה תענוג שרק העשירים יוכלו להרשות לעצמם.

ביום ראשון לפני יציאה לחופשת בין הזמנים של פסח, כשאני עדיין לא יודע איפה אבלה את החג, אם בתחנה המרכזית של תל-אביב או של ירושלים, צועקים אלי: “שטרן, יש לך אורח!” היה נורא מעניין מי היה האורח, כי חצי שנה אף אחד לא ביקר אותי בישיבה. אני ניגש לעבר כניסת הישיבה, ואת מי אני רואה? את אבי ז”ל, שנפטר לפני כחצי שנה, בפתח. אני שואל אותו: מה זה? הוא עונה: כתבת שאין לך איפה להיות בפסח, באתי לארגן לך את הפסח.

באותם הימים רב הקהילה היה הרב שמריהו קרליץ זצ”ל, בן אחיו של החזו”א זצ”ל. כשאבי ז”ל סיפר לו שיש לו בעיה מה לעשות איתי בפסח, והוא מפחד להחזיר אותי הביתה לפסח שמא לא ארצה לחזור לארץ ובבלגיה אין לי מה לעשות, הציע הרב קרליץ זצ”ל שאבי ז”ל יסע לבני ברק אל גיסו, הרב זלמן רוטברג זצ”ל ושידע שהבעיה שלו – לא בעיה. וכך היה. ביום שני בבוקר אבי ז”ל נסע אליו ורבי זלמן זצ”ל אמר לו: חזן שטרן, זו באמת לא בעיה. יש לי פה אחיין, קוראים לו שלמה אלפא, יש לו בן צעיר מהבן שלך ויש שם עוד כמה ילדים. הבן שלך ירגיש שם נהדר! וכך היה.

בסוף לימודיי בישיבה התיכונית החליטו הוריי שהייתי מספיק הייתי בארץ והגיע הזמן לחזור לבלגיה ולהכנס שם לעבודה ביהלומים, או לקהילה כחזן ובחברה קדישא, אבל אני רציתי רק להישאר בארץ, ולכן נרשמתי לאוניברסיטת בר-אילן ולמדתי כלכלה. אבל מאחר והלימודים מתחילים אחרי סוכות נסעתי להוריי בתקופת החגים, עברתי לפני התיבה בתפילת שחרית בביכנ”ס הגדול בבריסל ובמקביל אבי הכניס אותי לעבוד כפקיד בחברה קדישא. תפקידי היה לקבל ולרשום את המשפחות האבלות שנפטר להם קרוב. קיבלתי תדרוך לפני שהתחלתי לעבוד,  שמישהו בא להודיע על פטירת קרובו זה זמן רגיש מאד והוא במצב נפשי קשה, כך שעליי להיות מאד נחמד אליו.

בוקר אחד הגיעה אישה בת 23 שהתאלמנה באותו לילה מבעלה לאחר שנהרג בתאונת דרכים. זכרתי שעליי להיות נחמד, אמרתי לה: גברתי, אל תבכי, היה יכול להיות יותר גרוע. היא שואלת אותי: מה היה יכול להיות יותר גרוע? עניתי לה: אם אני הייתי מת!

כמובן שלמחרת הייתי כבר בארץ. פיטרו אותי.

במאמר מוסגר ברצוני לציין שלאחר השלושים הגברת האלמנה התקשרה לחברה קדישא וחיפשה את הפקיד שניסה לנחם אותה בצורה לא כל כך מוצלחת, כי הוא מצא חן בעיניו, אז אבי ז”ל בריא אמר: הוא חזר לארץ, אז תעזבי אותו בשקט.

מזכיר לי סיפור נוסף: חמה באה לבקר את בתה וישבה מתחת לשעון גדול, אורלוגין בלע”ז, השעון נפל והרג את החמה, אומר החתן: תמיד טענתי שהשעון הזה מאחר.      

אם אני כבר מדבר על השוויגער, על החמה, זה מזכיר לי שבצפת היתה רעידת אדמה ולחמה אחת היתה בת בצפת ובת”א. היא היתה גרה אצל הבת בצפת. אחרי רעידת האדמה שולח החתן מצפת את החמה לת”א, לגיסו, עם פתק: בצפת יש רעידת אדמה, תשמור על החמה! אחרי יומיים היא חוזרת לצפת עם פתק: תשלח את רעידת האדמה ותשמור אתה – את השוויגער…

בתחילת נישואיי, כדי לפרנס את משפחתי, עבדתי בבנק הפועלים. בשנת 76 הוצעה לי משרה כחזן באירופה. באתי לבקש מהנהלת הבנק את החופש השנתי שלי לר”ה ויו”כ. כשגיליתי להם שאני יוצא לחו”ל להתפלל במשכורת של 3 ימים ששווה למשכורת השנתית שלי בבנק, הנהלת הבנק התנגדה ואמרו לי: תגיד תודה שאנחנו מעסיקים אותך בתור נכה! עזבתי את המקום ולא חזרתי לשם יותר…

עם תואר ראשון בכלכלה, קיבלתי מהר מאד אחרי החגים עבודה בתעשיית המתכת הקלה כסמנכ”ל ומנהל שיווק. בסיעתא דשמיא, תוך שנתיים העליתי את המכירות מ-5 טון בחודש ל-20 טון. מעניין שמקום העבודה היה בבני-ברק ברח’ שלמה המלך 29, איפה שהיום מתנוסס לתפארת בניין החסד של חסדי נעמי. לאחר שנתיים עבודה בחברה, בתשעת הימים שהם ימי פורענות ואבל על חורבן ירושלים, ביום שני בבוקר לאחר שהתפללתי תפילה בציבור, הגעתי ב-8 ו-4 דקות לעבודה. עומד ליד משרדי המנכ”ל ואומר לי: שטרן, איחרת ב-4 דקות. עניתי לו: so what? הוא אומר לי: אם אני יודע להיות כאן ב-8 גם אתה צריך להיות כאן ב-8. אמרתי לו: אדוני, את ה-4 דקות האלה אני יכול לבזבז לך 10 פעמים ביום. אתה יודע היטב שאני בא מביהכנ”ס ישר לעבודה. אפילו לא עובר בבית לשתות קפה.

זה מזכיר לי את הסיפור שהבוס קורא לעובד ואומר לו: אתמול ביקשת חופש ללכת ללוויית חמותך, וראו אותך עושה שיט בירקון. הוא אומר: גם עכשיו אני רוצה ללכת ללוויה שלה, מה אני אעשה שהיא לא מתה??

למחרת, ביום שלישי אני רואה מודעה בעיתון: דרוש אדם בעל ידע בשפות לניהול חברה. אני מרים טלפון, מציע את עצמי בתור דובר אנגלית, עברית, יידיש, גרמנית, הולנדית, צרפתית והונגרית. הבנ”א בחן אותי מיד במקום אם אני יודע את השפות וקבענו פגישה ליום חמישי בערב.

ביום חמישי בערב נפגשתי עם בעלי החברה, שאל מדוע אני רוצה לעזוב, סיפרתי על התקלה עם המנכ”ל וקיבלתי הצעה למשרה של 6 שעות כשעלי להופיע במשרד בין 8-9 ולצאת בין 2-3. כך שהדבר לא יביא לבעיות בנוגע לתפילה.

קיבלתי תוספת משכורת של 20% על מה שהרווחתי קודם וכן החזקת רכב.

לאחר מספר שנים של עבודה כמנכ”ל החברה, המחלה ממנה סבלתי מאז בר-המצווה החלה להקשות עליי בהליכה ונאלצתי להעזר גם במקל הליכה וביד השניה נאחזתי בבנ”א כדי לא ליפול, דבר שהקשה עליו להמשיך לעבוד מחוץ לבית. ובאותם הימים התחיל לצאת לשוק המחשב הביתי למטרות הנהלת חשבונות. רכשתי לי מחשב ובמקביל לעבודתי השכירה, מאחר ושעות אחה”צ היו לי פנויות התחלתי לצבור לי תיקים של הנה”ח ונהפכתי גם לעצמאי כמנהל חשבונות.

בשנת 84′ הפסקתי לעבוד כשכיר ונהייתי עצמאי לגמרי בהנה”ח. כשנתתי את כל השירותים, הן ניהול החשבונות והן העברה בספרים במחשב וביצוע משכורות במחשב.

בשנת 87′ עברתי קורס יועצי מס אבל ערב לפני המבחן בא אלי יו”ר ארגון יועצי המס והודיע לי חד משמעית שחבל לי לגשת למבחן מאחר ובתור נכה אני פטור במס ואני אהיה יותר זול מהם ואקח להם תיקים כך שהם ידאגו ללכלך עלי במס הכנסה ולדאוג שכל התיקים אותם אייצג מס הכנסה יעשה להם בעיות. אני למבחן כבר לא ניגשתי, עזבתי את המקצוע ולאחר קבלת ברכה מר’ אלעזר אבוחצירא עשיתי הסבה מהנה”ח לשירותי משרד, דבר שאני עוסק בו עד היום ומפתח אותו עם הרבה סיעתא דשמיא כל הזמן.

בשנת 1988, ו’ חשון תשמ”ט, בחוזרי מחתונה, לא היה לי יותר כח ללכת ומאותו יום אני יושב בכסא גלגלים. הפניתי שאלה לרב שלמה זלמן אוירבעך זצוק”ל האם בהיותי חזן עם משרה בחגים בחו”ל האם מותר לי לעבור לפני התיבה כשאני יושב בכסא גלגלים, והוא ענה לי שמותר לי לכתחילה להיות חזן בכל מקום.

האמינו לי, החיים בכסא גלגלים הם לא פיקניק, אבל כשיש אישה נהדרת שתומכת אפשר להתגבר גם על זה. בינתיים התחילו ילדיי להתחתן. חיתנתי 2 בנות, נולדו לי 2 נכדים, ואז בט”ו חשון תשנ”ט, בתור מסיבה ל-10 שנים שאני בכסא גלגלים זכיתי בכשל נשימתי וכתוצאה מזה פתחו לי פתח בקנה ואני מונשם בלילה, וכשאני עייף. זה מזכיר לי את הסיפור שהרב בא לבקר את החולה, כבר הקהילה שלו, ששוכב בבי”ח עם מכשיר הנשמה. הרב מתיישב על המיטה של החולה והחולה מסמן לו שהוא רוצה לכתוב לו משהו. הרב נותן לו דף ועט, והחולה כותב לו משהו ועד שהוא גומר לכתוב, הוא מת. הרב מכניס את הפתק אל כיס החליפה שלו, במטרה להקריא בלוויה את מילותיו האחרונות של החולה. בלוויה הרב מוציא את הפתק וקורא את הכתוב: כבוד הרב, אתה יושב על צינור ההנשמה שלי!

באותם הימים שהייתי מאושפז בבי”ח לניאדו שוב ראיתי איך שבורא עולם לוקח אותי על כתפיו. בני מוטי ראה שישנה רופאה שגומלת ממכשיר הנשמה אנשים שמונשמים. הוא ביקש מאשתי שתחיה להתקשר לרופאה. הרופאה באה לבקר אותי בבי”ח והדריכה אותנו לקניית דיבורית שמאפשרת לבנ”א לדבר, כי באותו רגע שיש לו פתח בקנה הוא לא מסוגל לדבר, ונתנה לי תרגילים וע”י התרגילים גם התנתקתי מהמנשם למספר שעות ביום, דבר שמאפשר לי לצאת מהבית ולנהל חיים כמעט נורמליים.

חזרתי הביתה למסגרת של אשפוז בית כשהרופא המטפל הודיע לי חגיגית: אדוני, אתה לא יוצא מהבית. אבל כשבורא עולם נותן כח, שום רופא לא יכול לקבוע לך מה לעשות. כשיצאתי מביה”ח שמעתי 2 אחיות מתלחששות: טוב, הוא תוך שבוע או חוזר לכאן או לבית העלמין. הוא לא יחזיק מעמד. 

גם רופא הבית שהוצמד למיטה בקופ”ח היה בדעה שהוא נציגו של בורא עולם עליו אדמות והוא יקבע מי יוצא מהבית ומי לא יוצא מהבית. וכשהוכחתי לו שברוך השם אני יכול לצאת מהבית, הדבר נגד את תפיסתו והוא הודיע לי חד משמעית שהוא לא מוכן להיות רופא שלי.

ברצוני לציין שברוך ה’ לא רק שאיני מאושפז בבית ושוכב בלי מעש, אלא יש לי כרטיס הנוסע המתמיד באל-על.

בשנים האחרונות כשאבי היה מאושפז בבית אבות בבריסל , נסעתי 3-4 פעמים בשנה לבקר אותו, יחד עם ה”מנשם” ו”מכשיר הסקשן”. וכשהדיילת היתה רואה שאשתי מחברת אותי למשנם באוויר היתה מתעלפת, ואז היו מכריזים במטוס: האם יש רופא במטוס שיבוא לקדמת המטוס? ילדיי שתמיד מלווים אותי כדי לעזור לאשתי רצים קדימה לראות אם קרה משהו לאבא ורואים את הדיילת שוכבת על הרצפה מעולפת ואומרים: מה איתך אבא? ואומר: הכל בסדר, תנו לי לישון.

בנוגע לדיבורית שאותה התקינה לי הרופאה, היא פטנט נהדר. כשאני מדבר יותר מידי, אשתי מוציא לי אותה ואז אני נאלץ לשתוק.

אני היום מונשם 12 שנים ומעלה, ברוך השם זכיתי לחתן בתקופה הזאת את שלושת ילדיי הנותרים, נולדו לי 19 נכדים, בלי עין הרע. בשנתיים האחרונות פתחתי 2 עסקים נוספים כדי לעזור בפרנסת שלושת בנותיי הגרות בנתניה.

לזה אני מתכוון שאני אומר שריבון העולמים לקח אותי על כתפיו לאורך כל חיי. ריבון העולמים דאג שאגיע לארץ, אלמד בישיבה תיכונית, אכיר את אשתי, אעבוד בבנק, אעבור לתעשייה , אעבור לגור בנתניה, אעבור לנהל חברה,  אהפך לעצמאי וברוך ה’ תהיה לי פרנסה, ואוכל לחיות את חיי בצורה מכובדת.

האם אני יכול להתכחש לכך שריבון העולמים לקח אותי על כתפיו כל חיי?